המוריש אינו חייב לנמק את רצונו ואת החלטותיו והוא רשאי לכתוב בצוואתו כאוות נפשו שכן רצונו של אדם כבודו.

אין זה תפקידו של בית המשפט להבין מה גרם לאדם להורות בצוואתו את רכושו לאדם זה או אחר.   בית המשפט אינו מתעניין ב-"סיפורי מעשיות" מטעמם של בעלי דין שמטרתם להבהיר מדוע טעה המוריש כאשר נתן לאחד ונישל את האחר, ובלבד שברור כי החלטת המוריש נעשתה ברצון חופשי ועצמאי בשעה שהיה כשיר בנפשו, ואין בה משום אי חוקיות. 

דוגמא:
  "...משה ערך צוואה והורה כי בנו האהוב יורם יזכה בכלל רכושו ואילו לבתו שלומית ינתן שקל אחד בלבד. לעורך דינו אמר כי זהו רצונו והוא אינו חייב הסברים לאיש. עורך הדין אישר שאכן זוהי זכותו הבלעדית של משה להחליט על גורל רכושו ואין לו כל חובה לנמק את הוראותיו..." 

במקרים בהם נסוב הסכסוך על מידת עצמאותו של המוריש, עשוי בית המשפט לבחון אם החלטותיו של המוריש הגיוניות בהתייחס לנסיבות חייו ודעותיו, עובר לפטירתו.